החלטה בתיק ת"א 38336-04-10

ההליך, הבקשה

1.                 עניינה של התביעה העיקרית- תאונת דרכים מיום 23/6/08 (להלן: " התאונה"), שבגינה נגרמו לתובע- לטענתו, נזקי גוף. התביעה הינה לפיצוי בגין אלה והיא הוגשה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים  התשל"ה-1975 (להלן: " החוק").

2.                 התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, על כל המשתמע מכך.

3.                 לפני עומדת להכרעה בקשת הנתבעת להתיר לה הבאת ראיות מטעמה לסתור את קביעת הועדה לעררים המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") מיום 15/1/120, ביחס לנכותו של הנתבעת בתחום האורטופדי, ולהורות על מינויו של מומחה מטעמו של בית המשפט.

הוע"ר קבעה לתובע 10% נכות צמיחה במרפק ימין. זאת בניגוד - לקביעת הוע"ר מדרג ראשון אשר לא קבעה תובע נכות ביד ימין.         

המחלוקת וטענות הצדדים - בקליפת אגוז:

4.                 תמצית טענות הנתבעת הינה כי בעוד שהוע"ר הראשונה שליד המל"ל קבעה שאין קשר בין התאונה נשוא התביעה לבין הפגיעה בידי ימין, הרי שהוע"ר לעררים קבעה לו נכות בשיעור של 10% במרפק ימין, מבלי להתייחס לשאלת הקשר הסיבתי בין השניים.

התובע מנגד - טוען בתמצית שיש תיעוד לפגיעה ביד ימין וכי שאלת הקשר הסיבתי נשקלה ע"י הועדה לעררים.

דיון והכרעה

5.                 בחנתי את הבקשה, התגובה לה והתשובה לתגובה. על יסוד כל אשר הוצג ונטען בפני- באתי לכלל מסקנה כי נתקיימו במקרה זה טעמים מיוחדים שיצדיקו התרת הבאת ראיות לסתור, ואנמק.

המסגרת הנורמטיבית

6.                 על פרשנותו של סעיף 6 ב' סיפא עמד ביהמ"ש העליון במספר רב של פסקי דין, וחזר וקבע כי הבאת ראיות לסתור תעשה רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, כאשר מדובר בפגם מהותי, כגון תרמית ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי - דהיינו טעמים משפטיים ולמען עשיית צדק, או במקרים בהם קיימים טעמים עובדתיים כבדי משקל חדשים, כגון שינוי של ממש במצבו של התובע או נכות נוספת שהתגלתה לאחר הקביעה הקודמת. ראו למשל: רע"א 634/85 עודה נ' רותם, פ"ד לט(4)505 (1985); רע"א 721/85 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4)839 (1985); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4)230 (1991); רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח נ' סועאד (לא פורסם, 5.9.01); רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי (לא פורסם, 27.2.06). כך- נקבע למשל בין היתר, כי מקרים המצדיקים מתן היתר הם גם כאלה שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו\או שאינו משקף את המצב הרפואי לאשורו ( רע"א 94\3233 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי חיים תקדין עליון  94 (3) 847). מכל מקום- המגמה הינה מגמת צמצום (ראו גם בר"ע 01\2029 קרנית ואח' נ' יוסף חוסה גולדברג).

נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.

בכל הנוגע לפערים בין קביעות של וע"ר שונות במל"ל, נקבע כי עצם קיומו של פער, אף אם מדובר בפער משמעותי, אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן היתר להבאת ראיות לסתור (ראו: רע"א 4195/02 סער ציון חברה לביטוח נ' ליפשיץ, פ"ד נו (5) 774 (2002)). כידוע- קביעת הועדה הרפואית במל"ל במסגרת נכות כללית, אינה מהווה קביעה על פי דין, כפי שנדרש בסעיף 6ב בחוק הפיצויים, והשיקולים המובאים בחשבון בוועדה זו שונים מאלה אותם שוקלת וועדת הנכות מעבודה. מדובר ברף זכאות אחר וכן בליקויי בריאות שונים ( ע"א 8684/02 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מרזוק (לא פורסם, 5.12.02). לנוכח זאת קבעה הפסיקה במפורש כי לא בכל מקרה בו ימצא פער בין קביעות הוועדות השונות של המל"ל תותר הבאת ראיות לסתור ( ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה,  פ"ד מה(4) 77 (1991)).

ואולם- במקרים מסוימים עשוי פער בין קביעות וועדות שונות של המל"ל לשמש טעם מיוחד למתן רשות להבאת ראיות לסתור, שכן מדובר בשתי וועדות, שהן חלק מאותו גוף ויש לבחון כל מקרה לגופו ( ראו בעניין ליפשיץ הנ"ל ובענין מרזוק הנ"ל, וכן- ברע"א 232/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' לישי (לא פורסם, 3.2.03) וכן ברע"א (מרכז) 1672-09-08 אלסיבוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 30/6/10)).

מן הכלל אל הפרט

7.                 בחנתי בדקדוק רב את טענות הצדדים, את המסמכים הרפואיים שהציגו, את מסמכי המל"ל שצורפו.

מכל אלה, עולה תמונה כדלקמן:

                             א.              התאונה הינה מיום 15.6.2008.